קהילה יקרה. איזה חודש עבר עלינו...
עכשיו, כשאני מסתכלת אחורה, אני מרגישה מלאת סיפוק.
אז מה היה לנו? מיזם שהוקם ביוזמתה של מיה זיסמן, פרויקט שחשבנו שיסתכם בכמה מאות משלוחים ולבסוף, עם הירתמות עוד אמהות נפלאות הגענו ושימחנו אלפי אנשים בארץ.
במקביל, צוות המסעות מתעלה על עצמו ועובד ימים כלילות. נשים שביקשו להיות מדריכות עברו ראיונות, היו מפגשי חשיפה גדולים ובע''ה במאי יצאו כ 70 משתתפות מהקהילה ל4 מסעות. בשניים מהמסעות יהיו גם קבוצת דוברות ספרדית. כן, כן... הקהילה שלנו מתרחבת. איזה כיף!
אני כותבת לכם, רגע אחרי הגיוס של ביתי הבכורה. ציידתי אותה בספר תהילים ובירכתי אותה. מרגישה גאווה עצומה להיות אמא יהודייה בארץ ישראל. מאחלת לכולנו חג פסח כשר ושמח.
שלכן, מיכל mcohen@mwm.org.il
שמי מיה זיסמן, גרה ברעות, אמא ל 3 ילדים ולא מזמן פרשתי ממערכת החינוך.
קיבלתי על עצמי תפקיד של מנהלת פרויקטים מיוחדים בקהילה כי נראה לי שזו הדרך המשמעותית ביותר לתרום ולעזור ליצירת שינוי חברתי אמיתי, והקהילה הזו היא פלטפורמה מצויינת לזה.
בשנים האחרונות אני מסתובבת עם עצב גדול על מה שנהייה כאן. החל מהשחיתות ב"קודקודים", מה שנקרא ראשי העם ועד האנשים השקופים שחיים בחוסר ובקושי גדול כתוצאה מזה.
חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שאני כבנאדם, כחלק מהחברה, אפילו אם חלק קטן, לא אעשה משהו טוב למען הקהילה שלי.
עד המסע ראיתי עצמי כאנטי דתית, לא קיבלתי את החלק הזה, ודי התרחקתי ממנו ומהאנשים הקשורים לדת.
הגעתי למסע הזה דרך חברתי שממש התעקשה שאגיע, והופתעתי! הנשים שפגשתי במסע היו ממגוון הקשת החברתית והדתית, והם פתחו לי זווית ראיה אחרת. מתוך המפגש הזה הבנתי שמה שחשוב לי באנשים הוא היכולת לראות את האחר והרצון לעזור לו. רצון כנה של לתרום ולסייע למען חברה טובה יותר בלי קשר לחילוני או דתי אלא פשוט לעשות טוב יותר לעם ישראל. המסע הזה הפגיש אותי עם הנשים הכי טובות לזה.
כשיש סביבי אנשים, ואם לדייק בעיקר נשים באנרגיות של נתינה, זה כוח מטורף ומשמעותי שנתן לי אנרגיה ורצון להירתם ולהזיז דברים, להרבות טוב בעולם. האנשים, הנשים! שאין עלינו, חזקות ויכולות לעזור, זה בעיני מהות העניין.
התפקיד שלי בקהילה , שנשמע טוב יותר באנגלית הוא מנהלת פרוייקטים מיוחדים. הרעיון הוא ליזום פרויקטים בכל חג, ולשמחתי יש לנו הרבה כאלה בלוח השנה היהודי.
הפרוייקט האחרון היה חלוקת חבילות מזון למשפחות של חיילים נזקקים, לזכרו של אילן בוכזמר - אביה של אורלי טסלר חברתנו בקהילה. אילן ז"ל ייסד את המסורת הזו, אורלי ממשיכה בדרכו והקהילה מצטרפת לסייע.
אנחנו זקוקות לכן לפרויקטים עתידיים! רוצות לעזור? להירתם? אנא פנו אלי אם ברצונכן לקחת חלק . ניתן ליצור קשר עם חני במשרד או ישירות איתי: מיה miazis@gmail.com
פרוייקט התנדבות משלוחי מנות
כשמדברים איתך על מושג "נתינה", את יכולה לפתח מושג זה לכל מיני רבדים, אך ברגע שאת נחשפת באופן מעשי ושותפה לפרויקט כזה, את מבינה עד כמה את נמצאת בשליחות עמוקה.
פרויקט משלוחי מנות עם מהות היווה עבורנו שליחות ענקית של המון אהבה מעבר למושג הגשמי שהיה קשור לכל איש ואישה ילד וילדה באשר הם ומי שהם.
דוריס ואני הגענו עם משלוחי מנות לדירת חירום לנשים חסרות בית בדרום תל אביב. הדירה עצמה הייתה מוזנחת מאוד, מלאה במיטות חלקן שבורות, חדר שירותים ומקלחת אחת ל- 12 נשים . לכל אחת מהנשים סיפור חיים קורע לב ודרמטי, סרט חיים עצוב.
ישבנו לשוחח עם המדריכה המגיעה מאותו רקע של הנשים בבית, רק שהיא יצאה מזה וכעת עוזרת לאחרות. היא מספרת על עצמה שהייתה מכורה ומכרה את גופה. היא הגיעה למצב הזה בשל האווירה בבית וחוסר הקבלה במשפחה. בחוץ היא אומרת, מצאתי לכאורה מקום של קבלה ומכסה לגוף אפילו שזה היה קרטון, מעצר, מאסר וכדו'. רק כש"ראתה" את המוות לנגד עיניה החליטה להשתקם, והיום היא משמשת כמדריכה במקום ומורת דרך עבור הנשים שנמצאות בשולי החברה.
כולן רוצות בסופו של דבר אהבה וקבלה, זה הבסיס להכל - היא אומרת.
לאחר מכן המשכנו בחלוקת משלוחי המנות לילדים בצהרון וב"במקום אחר".
החיבור אליהם, ההתרגשות, ההבנה וההוכחה שכולנו רוצים וזקוקים לאהבה,קבלה וטיפת תשומת לב פוקחת שוב ושוב את עיננו על חשיבות הנתינה, ועל הכוח שיש בלהראות אכפתיות ואהבה. החוויה המעצימה שעברנו נתנה לנו המון כוחות והמון תקוות לעולם שיכול להיות טוב יותר.
העוצמה הרגשית לא יכלה להגיע בלי הגשמית ולכן המון תודות למאות שתרמו ברוחב לב ואפשרו לנו להגיע לאנשים האלו, לשמח להם את ימי החג, ולגעת אדם לאדם בזכות הנתינה והקבלה.
אז מה אתן אומרות יקירות, האם נוכל להרים את "הכפפה" ולהמשיך את הנתינה מעבר למשלוחי המנות? מהו הדבר הבא שנוכל לעשות יחד למען חברה טובה יותר דרך הנתינה שלנו? רעיונות ויוזמות מוזמנות לפנות אלינו או למיה לקידום פרויקטים חברתיים.
10 נשים מופלאות עוצמתיות, מיוחדות, מאותגרות ובמיוחד חילוניות נפגשות אחת לשבוע אצלי במטבח מסביב לשולחן בניצוחה של תמי גולדנברג.
לומדות ריבוי אחווה ורעות, לומדות על הזכות לכבוד והחובה לכבד, לומדות לחיות מתוך שמחה ולומדות לומר תודה.
לומדות לבחור בחיים ולהתמקד במה שיש ולא במה שחסר.
לומדות על פורים ופסח, ובהמשך גם על חגים אחרים, מקבלות על עצמנו משימות כמו להכין משלוחי מנות, לומדות את הגדה של פסח מזווית ראיה אחרת, חוברות יחד לקבוצה מרגשת.
את השיעורים על הזוגיות והשבת אנחנו שומרות לשיעורים הבאים.
ואני? אני פתחתי את הלב ואת הדלת, השאר בא מעצמו.
יש בקהילה שלנו אמהות עם מהות נשים נהדרות, נשים שיודעות, שפתוחות לחלוק ידע להוסיף ולקרב. תחברו וחפשו את האחת שמתאימה לכן, ויחד למדו את האחרות יהדות, העצמה ומה שביניהם.
אני התחלתי עם זה, מוזמנות להתייעץ איתי איך זה עובד.
לצאת לחופשי זה בראש שלך!
בכל שנה לקראת פסח מתחילות לצוץ השאלות האלה על חופש. לא לאן נוסעים! לא לא החופש הזה, אלא החירות הפנימית שלנו. מאיזה מצרים אני יוצאת... האם אנו באמת בני חורין? ומהו אותו חופש שאנו מבקשים לעצמנו? האם זהו חופש ממשהו, או חופש בתוך משהו?. האם אנחנו באמת חופשיות וכמאמר השיר "ממה אלוהים ממה?!". המחשבה הראשונה אל מול המונחים חירות, חופש, יציאה מעבדות לחרות, נראית כאילו אין בה הגיון לימים אלו. פעם, מזמן, רחוק, היו עבדים. היינו עבדים לפרעה. אבל מאז אנחנו חופשיים, לא ככה? אולי קצת משועבדים למשכנתא, לבנק אבל זהו, חוצמיזה חופש מוחלט... אולי קצת להרגלים שלנו – "כי ככה נוח וככה טוב!" או אולי לדעות הקדומות שלנו? "כי הרי מיטב חבריי הם...", לתפיסות העולם המעכבות אותנו? אבל חוצמיזה, ממש חופשיים. ממש!....אז זהו שלא.
אותם מסלולי חשיבה שאנחנו כל כך מקפידים לשמר, אותן תפיסות עולם שאנו קוראים להם בשמות מפוצצים, נותנים הסברים מלומדים על למה כך ולא אחרת, מתי לאחרונה בדקנו אותם בהתאם למציאות העכשווית, בהתאם להתבגרות שלנו , לתפקידים בחיים, למצב החדש שנוצר בחיים ובאופן בו אנו חיים?.
החופש שאנחנו מחפשים טמון בנו. אולי זו הסיבה שכל כך קשה לראות אותו. אנחנו מחפשים החוצה, אבל החופש החמקמק נמצא פנימה. אפילו אראלה מהמפעל של הפיס לא תציל אותנו מעצמנו. מהתפיסה שלנו את החיים – כעבדים או בני חורין. זו עבודה קשה לצאת לחופשי מהפחד שמסתובב לנו בראש להיות מי שאנחנו באמת, להביא את עצמנו, להיות אותנטיים. קשה מאד להפסיק לעשות חשבון "מה יגידו עלי", ואייך נתמודד עם האגו אם נשנה את העשייה שלנו למשהו שאנחנו ממש אוהבים אבל עם פחות כסף או סטטוס למשל. ובכלל, לערער על הציפיות שיש לאחרים מאיתנו שאותן אנחנו כל כך מקפידות לבצע כל השנים: "עליה תמיד אפשר לסמוך!" או "זאתי מתקתקת הכל ..."
אבל אולי , דווקא עכשיו, בשלב הזה של החיים, הגיע הזמן לבדוק מה באמת משמעות המונח חופש בשבילי ולהיות מי שאני רוצה ובוחרת להיות, בדרך שלי. אין זה אומר לפגוע באחרים בהכרח, אין זה אומר לוותר על הדברים החשובים לי מאד. אבל רגע לפני הפחד מהמשמעויות, כדאי קודם להבין מהו בכלל חופש בשבילי, ואחרי זה למצוא דרכים לקדם אותו בחיים.
כן, יש סיכוי גדול שאנשים ירימו גבה, כי אף אחד לא אוהב שמזיזים ומשנים לו. ויש סיכוי שתזוזה שלי תעורר מחשבות אצל האחר, וזה לפעמים מעצבן. מה עכשיו כל השאלות האלה... אבל אתן יודעות מה...אין לי עוד חיים לבזבז. לצאת לחירות מהכבלים של עצמי זו מהות החופש שלי. כל שנה בפסח התזכורת הזו לבדוק עד כמה אני שם ואיזו דרך יש לי עוד לעשות.
טילי ג.ליברמן tilli@bezeqint.net
פסח בפתח, אימהות יקרות, ולכולנו זה אומר: ניקיונות, קניות, בישולים, ליל הסדר משפחתי, מצות, הרבה הוצאות ובקיצור- בלאגן גדול.
אני משתדלת בשביל הבריאות הנפשית, לצאת כל יום מהבית בשבועות האלה שלפני פסח, אם לעבודה, אם למכון כושר ואם לקפה עם חברה, כדי לא להיכנע לתכתיבים החברתיים וללחץ של "כמה הספקתי היום".
אז יום אחד ישבתי ולמדתי בספר "נתיבות שלום" על ההגדה, עם חברה על כוס קפה, והנה חלק מהתובנות לחיים שלמדנו על 4 הבנים המפורסמים של ההגדה:
1. לא משנה אם אתה חכם או טיפש, רשע או צדיק, אדיש או להוט, דתי או חילוני: כולם כולם הם בנים של האל, וככאלה אהובים ורצויים ונקראים חלק מעם ישראל.
2. הרשע הוא רשע רק כי כך הוא חושב על עצמו ולכן הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם"- הוא הוציא את עצמו מן הכלל, לא אף אחד אחר הוציא אותו.
3. ואם כבר בדימוי עצמי נמוך אנו עוסקים, התשובה שלנו אל אותו בן רשע היא: "אילו היה שם לא היה נגאל". אסור לנו להתייאש ולחשוב שאף פעם לא נצליח להיגאל ממצב כלשהו, גם אם נכשלים בו שוב ושוב. דווקא הייאוש מונע מאתנו את הגאולה. עם ישראל נגאל ממצב גרוע ביותר "בזכות האמונה" - האמונה בעצמנו וביכולותינו ובאהבת האל אותנו, כמו שאנחנו, אפילו שהיינו לגמרי מעורבים בתוך העם המצרי, והתנהגנו בדיוק כמוהם. אילו היינו חושבים שאיננו ראויים לגאולה, באמת לא היינו יוצאים משם.
4. הבן התם הוא אדיש: "מה זאת"? אין לו כוח להתעמק יותר מדי - רוחניות וקדושה לא מעניינים אותו. התשובה בשבילו היא: "בחוזק יד הוציאנו השם ממצרים". צמיחה אמתית דורשת התחזקות, לקום ולהתעלות מעל העצלות הטבעית ולהתנגד קצת לדחפים החומריים של הגוף. בלי מאמץ לא נגיע לשום מקום.
5. "ושאינו יודע לשאול" - יש ילד שהוא כל כך מרוחק, שאפילו מה לשאול אינו יודע, לא מרגיש שחסר לו משהו ולכן לא מבין שצריך לשאול, "את פתח לו". בחג המיוחד הזה, יש תקוה גם לאחד כזה: אתה צריך לשתף אותו, למצוא לו משהו שהוא גם יכול להנות ממנו אפילו מתוך ליבו הסגור, "בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים" - כמו שהמוח והלב הקולקטיבי שלנו היה סתום במצרים, אבל יצאנו משם והפכנו לעם, כך גם אפשר למצוא פתח שבו גם הבן הרחוק הזה יוכל להיכנס ולהשתלב.
6. עוד רעיון על אחדות מספר "נועם אלימלך" (פרשת דברים):
"יש עולם שנקרא "כל ישראל" והעולם ההוא שלם ללא פגם... והרשע שואל: מה העבודה הזאת לכם, לשון רבים, למה אתם אוכלים את הפסח דווקא בחבורה ובאחדות, ולמה אי אפשר לקיים כל אחד בפני עצמו מבלי להתאחד עם כל ישראל? ועל זה עונים לו: "אילו היה שם לא היה נגאל לפי שהוציא את עצמו מן הכלל", כי העצה לרשע היא רק להיות מחובר לכל עם ישראל. זה סוד גאולתנו, שהוא על ידי כוח האחדות וכוח הכלל".
לסיכום: פסח הוא חג שתמיד היה חג של משפחה, של 'ביחד' (אולי לפעמים נדמה שקצת יותר מדי ביחד). בימי קדם קרבן הפסח היה נאכל בחבורות גדולות של אנשים, ובימינו ליל הסדר בדרך כלל נחגג עם הרבה משפחה.
אבל חשוב לנו להדגיש דווקא בפסח, בזמן לידת העם היהודי, יותר מכל חג אחר, שכוחנו וסוד קיומנו ,הישרדותנו וגאולתנו הוא דווקא בהתאחדותנו, בקבלת כל הסוגים השונים והמשונים שבנו, כחלק אינטגרלי של העם שלנו - משפחת בית ישראל!
